אבל ואובדן: 10 דברים שחשוב להבין על תהליך האבל

אבל הוא התגובה האנושית הרגילה לאובדן של מישהו או משהו שהיה משמעותי עבורנו. הוא כולל עצב, כמיהה, בלבול, לעיתים כעס או הקלה, ולא פעם מופיעים כמה רגשות סותרים באותו יום עצמו. ארגון הבריאות הבריטי מדגיש שאין דרך אחת נכונה להתאבל, ושהתגובות משתנות מאדם לאדם ומאובדן לאובדן (National Health Service, 2022). במילים אחרות, עוצמת הכאב אינה סימן לכך שמשהו שבור בנפש, אלא ביטוי לכך שהקשר היה אמיתי ובעל משקל.

ההבחנה הזאת חשובה מפני שהיא מורידה שכבה שלמה של סבל מיותר. כאשר אנשים מפרשים את גלי הבכי, הריכוז המתפורר או חוסר החשק לפגוש אנשים כעדות לכך שהם לא מתמודדים כמו שצריך, נוצרת ביקורת עצמית שמוסיפה לכאב המקורי. איגוד הפסיכולוגים האמריקאי מתאר את האבל כתהליך של הסתגלות הדרגתית למציאות חדשה, שבה האדם לומד לחיות עם האובדן ולא מוחק אותו (American Psychological Association, 2020). עם זאת, אצל מיעוט מהאנשים האבל נשאר אינטנסיבי ומשתק לאורך זמן רב, ואז מדובר בתמונה שונה שמחייבת התייחסות נפרדת (Prigerson et al., 2021).

מעשית, שווה להתאמן על ניסוח פנימי אחר. במקום לשאול למה אני עוד לא בסדר, אפשר לשאול מה הגוף והרגש שלי מבקשים ממני היום. אפשר גם לומר לסביבה במשפט פשוט מה כן עוזר ומה לא, למשל בקשה לשיחה שקטה בלי עצות, או בקשה לעזרה קונקרטית בסידורים. ההכרה בכך שהאבל הוא תגובה טבעית אינה פוטרת מתשומת לב לעצמנו, היא דווקא מאפשרת להתייחס לעצמנו כאל מי שעובר דבר קשה ומצריך התחשבות.

אחרי אובדן אנשים מדווחים לא רק על עצב אלא גם על תחושות גופניות ממשיות: עייפות כבדה, לחץ או כובד בחזה, קוצר נשימה, כאבי ראש, בחילה, שינויים בתיאבון, שינה קטועה וקשיי ריכוז וזיכרון. ארגון הבריאות הבריטי כולל במפורש תסמינים גופניים ותחושות של תשישות ושיבוש שינה בתיאור הנורמלי של אבל (National Health Service, 2022). לכן אדם עשוי להרגיש שהוא חולה בזמן שהוא בעיקר מתאבל.

ההסבר לכך הוא שאובדן משמעותי הוא גם עומס פיזיולוגי. הגוף נמצא בדריכות מתמשכת, השינה מתקצרת, לוח הזמנים משתנה, לעיתים האכילה נזנחת, והאנרגיה שהייתה פנויה לתפקוד יומיומי מופנית להתמודדות. בתקופות של אבל ממושך ועצים התסמינים הגופניים והתפקודיים יכולים להיות בולטים במיוחד ולפגוע בשגרה (Shear et al., 2011). חשוב לומר שתסמינים גופניים מתמשכים או מדאיגים אינם משהו שצריך לפרש לבד, ובדיקה רפואית מסודרת היא צעד הגיוני ולא הגזמה.

ברמת היישום, שלושה עוגנים בסיסיים עוזרים יותר מכל פתרון מתוחכם: שעת שכיבה ושעת קימה קבועות עד כמה שאפשר, ארוחות קטנות בזמנים קבועים גם ללא תיאבון, ותנועה עדינה כמו הליכה קצרה פעם ביום. אפשר גם להשתמש בטכניקה פשוטה לרגעי הצפה גופנית, למשל נשימה איטית עם נשיפה ארוכה מהשאיפה למשך דקה או שתיים, או הנחת כף יד על החזה תוך שימת לב למגע. אלה אינם פתרונות לאבל עצמו, אבל הם מורידים את עוצמת הגל ומחזירים מעט שליטה בתוך הגוף.

הרעיון שהאבל מתקדם בחמישה שלבים לפי סדר קבוע חדר לתרבות הפופולרית, אך הוא אינו משקף את האופן שבו אנשים חווים אובדן בפועל. האבל נע בגלים: שבוע סביר ואחריו יום שבו הכל נפתח מחדש, רגע של צחוק ודקה אחר כך בכי. איגוד הפסיכולוגים האמריקאי מציין שאין מסגרת זמן אחידה לאבל ושאנשים שונים נזקקים לפרקי זמן שונים (American Psychological Association, 2020). בפועל, תהליכי הסתגלות אחרי אובדן נמשכים זמן ניכר, ומחקרים על אבל ממושך בוחנים את התמונה רק לאחר חודשים רבים מהאובדן ולא בשבועות הראשונים (Maciejewski et al., 2016).

למה הפרידה מרעיון השלבים דווקא מקלה? כי מודל של שלבים יוצר ציפייה לקו ישר, וכל נפילה נתפסת כנסיגה או ככישלון. כשמבינים שהתנודתיות היא חלק מהמנגנון, אפשר לפגוש יום קשה בלי להוסיף עליו פחד שהתהליך נעצר. גם תאריכים צפויים כמו יום הולדת, חג או יום השנה מעוררים התגברות זמנית של הכמיהה, וזה אינו סימן לכך שחזרנו לנקודת ההתחלה. הקריטריונים המקובלים לאבל ממושך ומשתק מתייחסים דווקא למשך ולעוצמה המתמשכים של הכמיהה ולפגיעה בתפקוד, ולא לכך שאדם חווה ימים קשים לצד ימים טובים (Prigerson et al., 2021).

דרך יישום פשוטה היא לחשוב על אופק של טווח ארוך ולא על לוח זמנים. אפשר לסמן מראש תאריכים שידועים כקשים ולתכנן עבורם משהו ברור: עם מי אהיה, מה אעשה, ממה אשתדל להימנע. אפשר לנהל רשמים קצרים פעם בשבוע ולא בכל יום, כדי לראות מגמה רחבה יותר ולא תנודה יומית. ואם מישהו בסביבה מרמז שהגיע הזמן להתקדם, מותר להשיב בפשטות שאצלך זה לוקח את הזמן שזה לוקח.

אחד הדברים המבלבלים ביותר אחרי אובדן הוא שהאבל אינו דועך בהדרגה אחידה. במקום זאת הוא מגיע בגלים: שעות או ימים שבהם אפשר לתפקד, לעבוד ואפילו לצחוק, ואז פתאום הצפה חדה של געגוע, בכי או כאב פיזי בחזה. הגלים האלה נוטים להתעורר מתוך טריגרים חושיים וסמליים, ריח של בושם, שיר ברדיו, מנה שהמנוח אהב, ראשון לחודש, יום הולדת או סתם הרגע שבו מושיטים יד לטלפון כדי להתקשר ונזכרים שאין למי. ארגון הבריאות הבריטי מתאר את האבל כחוויה שמשתנה בעוצמתה לאורך זמן ומופיעה בגלים ולא בקו ישר יורד (NHS, 2022).

ההיגיון מאחורי זה קשור לאופן שבו הזיכרון פועל. הקשר עם אדם קרוב מקודד במוח כאלפי ציפיות אוטומטיות: מי יענה לשאלה, מי ישב בכיסא הזה, למי מספרים קודם. כל פעם שהמציאות מתנגשת בציפייה הישנה, הפער נחווה מחדש ככאב. ככל שהתנגשויות אלה חוזרות, המערכת מתעדכנת לאט, ולכן הגלים לרוב נעשים רחוקים יותר זה מזה ופחות סוחפים, גם אם אינם נעלמים לחלוטין. האגודה הפסיכולוגית האמריקאית מציינת שאין לוח זמנים אחיד או נכון לאבל, ושקצב ההתאוששות משתנה מאדם לאדם (American Psychological Association, 2020).

מבחינה מעשית, עוזר להפסיק להילחם בגל ולתכנן לו מקום. אפשר להכין מראש תגובה פשוטה לרגעי הצפה בציבור, למשל יציאה קצרה החוצה, נשימה איטית ושתיית מים, ולהסכים עם עצמנו שאין חובה להסביר לאיש. אפשר גם לסמן בלוח השנה תאריכים טעונים ולהחליט מראש עם מי נהיה בהם ומה נעשה, במקום להגיע אליהם לא מוכנים. ולבסוף, שימו לב לרצף: לא השאלה אם היה גל קשה השבוע, אלא האם לאורך חודשים יש יותר רגעים שבהם אפשר לנשום ביניהם.

אבל אינו רק רגש, הוא גם שבר בארגון היומיומי של החיים. אדם שהיה בן זוג הופך לאלמן, ילד הופך ליתום, מי שהיה מטפל עיקרי במשך שנים נשאר פתאום בלי התפקיד שמילא כל שעה ביום. יחד עם הזהות משתנה גם השגרה: מי קונה, מי נוהג, עם מי מתייעצים לפני החלטה, מה עושים בערב שישי. התחושה המוכרת של "אני לא יודע מי אני עכשיו" אינה סימן לחולשה אלא ביטוי לכך שהאובדן נגע בהגדרה העצמית ולא רק בלב.

תחושת זהות מעורערת היא גם אחד הממדים שחוקרים מזהים כמרכזיים באבל שנעשה מתמשך ותקוע, לצד ערגה עזה ועיסוק מתמיד באדם שנפטר (Prigerson et al., 2021). כאשר כל מה שהגדיר אותנו היה שלוב באדם שאיננו, קשה יותר לדמיין עתיד שיש בו טעם, וכאן בדיוק נכנס הממד של צמיחה: לא שכחה ולא "להתגבר", אלא בנייה הדרגתית של זהות שמכילה גם את האובדן וגם המשך חיים. האגודה הפסיכולוגית האמריקאית מתארת את ההסתגלות לאחר אובדן כתהליך של מציאת דרכים להמשיך לחיות לצד הזיכרון, ולא של מחיקתו (American Psychological Association, 2020).

בפועל, שתי פעולות קטנות עוזרות. הראשונה היא לשמור על עוגנים יציבים בשגרה גם כשהכול מתערער, שעת שינה קבועה, ארוחה אחת בחברת אנשים בשבוע, יציאה קצרה החוצה כל יום. השנייה היא למלא בהדרגה את החללים התפקודיים בלי למהר, למשל ללמוד משימה אחת בכל שבוע שהאדם האהוב נהג לעשות, או להחליט במודע מה נשאר כמו שהיה ומה משנים. מועיל גם לנסח לעצמנו, בכתב או בשיחה, איזה חלק מהקשר אנחנו רוצים להמשיך לשאת הלאה, ערך, מתכון, הרגל או משפט חוזר, כדי שהזהות החדשה תיבנה סביב משהו ולא רק סביב החסר.

אין אבל אחד. מוות צפוי אחרי מחלה ממושכת שונה ממוות פתאומי בתאונה, והוא שונה גם מאובדן שכרוך באלימות, בהתאבדות או בנסיבות שלא ניתן היה להיפרד בהן. גם מהות הקשר משנה: אובדן של ילד, של בן או בת זוג, או של אדם שהיינו תלויים בו רגשית וכלכלית, נוטה להיות עמוק וארוך יותר מאובדנים אחרים. ויש גם קשרים מורכבים, יחסים שהיו בהם כעס, פגיעה או ניתוק, שבהם האבל מלווה באשמה, בהקלה ובבלבול בו זמנית, ואלה רגשות לגיטימיים גם אם קשה להודות בהם.

מחקרים על אבל מתמשך מצביעים על כך שנסיבות המוות וטיב הקשר נמנים עם גורמי הסיכון להתפתחות מצוקה ממושכת, לצד תלות גבוהה באדם שנפטר והיעדר תמיכה חברתית (Shear et al., 2011). לכך מתווספת העובדה שאבל מתמשך זוהה כישות אבחנתית אחת ועקבית במחקר, ולא כאוסף תיאורים נפרדים, מה שמאפשר לזהות טוב יותר מי זקוק לליווי ממוקד (Maciejewski et al., 2016). משמעות הדבר אינה שגורל האבל נקבע מראש, אלא שידיעת ההקשר עוזרת לכוון את הציפיות ואת סוג התמיכה.

מעשית, כדאי להפסיק להשוות את האבל שלנו לזה של אחרים, כולל בתוך אותה משפחה. אח ואחות שאיבדו את אותו הורה חווים שני אובדנים שונים, כי היה להם קשר שונה. אם האובדן היה טראומטי או שנוי במחלוקת, שווה לבחור בזהירות למי מספרים ובאיזו רמת פירוט, כדי לא להיחשף שוב ושוב לתגובות פוגעות. ואם הקשר היה מורכב, מועיל לתת מקום לשתי האמיתות יחד, גם הכאב וגם הכעס או ההקלה, בכתיבה אישית או בשיחה עם אדם שמסוגל להקשיב בלי לשפוט.

אצל רוב האנשים עוצמת האבל משתנה עם הזמן: הגעגוע נשאר, אך היכולת לתפקד, ליהנות ולהיות בקשר עם אחרים חוזרת בהדרגה. אצל מיעוט מהאנשים התהליך נתקע במקום. המצב הזה זכה לשמות שונים במחקר, בין היתר אבל מורכב ואבל מתמשך, ובדיקות אמפיריות הראו שמדובר למעשה באותה ישות אבחנתית שתוארה במונחים שונים (Maciejewski et al., 2016). הקריטריונים המקובלים כיום מתארים כמיהה עזה ומתמשכת לנפטר או עיסוק בלתי פוסק במחשבות עליו, יחד עם מצוקה שפוגעת בתפקוד היומיומי ונמשכת מעבר לפרק זמן ממושך לאחר האובדן (Prigerson et al., 2021).

הסימנים שמבדילים אבל מתמשך מאבל רגיל אינם עוצמת הכאב בלבד אלא הקיבעון סביבו: הימנעות עיקשת מתזכורות לאובדן או להפך, חיפוש אובססיבי אחר קרבה לחפצים ולמקומות של הנפטר, תחושה שחלק מהעצמי מת יחד איתו, קושי לקבל את המוות כעובדה, אשמה או כעס שלא מתרככים, ותחושת ריקנות שמונעת כל השקעה מחדש בחיים (Shear et al., 2011). חשוב להבין שאבל מתמשך אינו סימן לחולשה או לאהבה גדולה מדי, אלא דפוס שבו מנגנוני ההסתגלות הטבעיים נחסמים, לעיתים בגלל נסיבות המוות, היעדר תמיכה או קושי קודם בוויסות רגשי.

בפועל, שווה לשים לב לא רק לשאלה כמה זמן עבר אלא לשאלה האם משהו זז. אפשר לבדוק מול עצמך: האם יש ימים קלים יותר מאחרים, האם חזרת לפעילויות שהיו משמעותיות, האם אתה מסוגל לדבר על הנפטר בלי התמוטטות מוחלטת ובלי הימנעות מוחלטת. אם התשובה היא שהתמונה קפאה לחלוטין וחודשים רבים עוברים ללא שינוי, זו נקודה טובה לפנות להערכה מקצועית. מחקר הראה שאנשים עם אבל מתמשך נוטים דווקא לא לפנות לעזרה נפשית, גם כשהמצוקה גבוהה (Lichtenthal et al., 2011), ולכן לעיתים בן משפחה או חבר שמעלה את הנושא בעדינות הוא זה שפותח את הדלת.

אבל ודיכאון חולקים סימנים רבים: עצב עמוק, בכי, הפרעות שינה, ירידה בתיאבון, עייפות וקושי להתרכז. ההבדל נמצא פחות ברשימת הסימפטומים ויותר במרקם הפנימי של החוויה. באבל הרגש מגיע בגלים, לרוב בעקבות תזכורת ספציפית, ובין הגלים יש מקום לרגעים של חום, הומור, זיכרון טוב או הקלה. בדיכאון מצב הרוח נוטה להיות שטוח ואחיד לאורך רוב שעות היום, וגם אירועים חיוביים כמעט אינם מזיזים אותו (American Psychological Association, 2020).

הבדל נוסף נוגע ליחס לעצמי. באבל תחושת הערך העצמי לרוב נשמרת, והכאב מתמקד באובדן ובגעגוע לאדם שאיננו. בדיכאון מופיעות לעיתים קרובות מחשבות גלובליות של חוסר ערך, אשמה מתפשטת ותחושה שהאדם עצמו פגום. חשוב להדגיש שהשניים אינם מוציאים זה את זה: אובדן משמעותי יכול להוות טריגר לאפיזודה דיכאונית אצל אדם עם נטייה קודמת, ושני המצבים יכולים להתקיים במקביל ולהזין זה את זה (NHS, 2022). לכן ההבחנה אינה תרגיל תאורטי אלא שאלה מעשית שמשפיעה על סוג העזרה המתאימה.

כלי מעשי הוא לעקוב כמה שבועות אחר השאלה האם נותרה בך יכולת להתנחם. אם מגע אנושי, מוזיקה, יציאה לטבע או שיחה עם חבר מביאים הקלה ולו זמנית, זה לרוב קו שמאפיין אבל. אם אין שום דבר שנוגע, אם הקושי לקום מהמיטה נמשך לאורך זמן, אם מופיעות מחשבות על מוות שאינן געגוע לנפטר אלא רצון להיעלם, או אם התפקוד הבסיסי מתמוטט, כדאי לפנות להערכה של איש מקצוע בבריאות הנפש (American Psychological Association, 2020).

תגובת האבל אינה שמורה למוות בלבד. גירושין, פרידה, פיטורין, הגירה, אובדן בריאות או יכולת גופנית, הפלה, אי פוריות, ניתוק קשר ממשפחה, ואפילו אובדן תפקיד או זהות מקצועית, כולם מפעילים תהליכים רגשיים דומים: געגוע, כעס, הכחשה, ארגון מחדש של התפיסה העצמית ושל החיים היומיומיים (NHS, 2022). המכנה המשותף הוא שהעולם שבו האדם חי כבר אינו תואם את המפה הפנימית שלו, והנפש נדרשת לעדכן את המפה הזאת, תהליך איטי ומתיש.

סוג מיוחד של קושי נוצר כשהאובדן אינו מוכר חברתית, מה שמכונה לעיתים אבל מושתק. כשחבר מת אנשים שולחים תנחומים, אך כשהסתיים הריון בשבוע מוקדם, כשנפרדים מבן זוג אחרי שנים, כשמתה חיית מחמד או כשהורה מאבד בהדרגה את עצמו למחלה ניוונית, הסביבה לרוב אינה מספקת טקס, שפה או לגיטימציה. היעדר ההכרה הזה מקשה על העיבוד, משום שתמיכה חברתית היא אחד הגורמים המרכזיים שמאפשרים לאבל לנוע קדימה (American Psychological Association, 2020).

מה שאפשר לעשות הוא קודם כול לקרוא לדבר בשמו: להגיד לעצמך שזה אבל, ולא חולשה או דרמה מיותרת. משם אפשר לבנות הכרה פרטית במקום זו שלא באה מבחוץ, למשל לכתוב מכתב פרידה, לשמר פריט מזכרת, לציין תאריך משמעותי, או לשתף אדם אחד שמסוגל להקשיב בלי למהר לנחם. אם האובדן אינו מוות אלא שינוי מתמשך, כמו מחלה כרונית, מועיל להפריד בין מה שאבד באמת לבין מה שעדיין אפשרי, ולאפשר לעצמך להתאבל על הראשון בלי לוותר על השני.

תמיכה באדם אבל אינה דורשת מילים נכונות או פתרונות, אלא נוכחות יציבה לאורך זמן. רבים חוששים לומר משהו לא מתאים ולכן בוחרים לשתוק או להתרחק, והתוצאה היא שהאדם האבל חווה בדידות דווקא בשבועות שבהם הוא זקוק לקרבה. ארגונים מקצועיים מדגישים שהקשבה, הכרה בכאב והימנעות מניסיון לתקן את התחושה הם הבסיס לתמיכה מועילה (American Psychological Association, 2020).

מנגנון הפעולה פשוט: אבל מלווה בתחושה שהעולם השתנה ואיש אינו מבין זאת. כשאדם אחר נשאר בקרבה בלי למהר להרגיע או לפרש, האבל מקבל אישור שהרגשות שלו הגיוניים, ועומס הרגש מתחלק בין שניים במקום להישאר סגור בפנים. שירות הבריאות הלאומי הבריטי מציין שדיבור עם אנשים קרובים על האובדן הוא אחד הדברים המסייעים ביותר בתקופה שאחרי מוות של אדם אהוב (National Health Service, 2022).

ביישום: אמרו משפט פשוט כמו "אני חושב עליך, אני כאן" במקום "הוא במקום טוב יותר". הציעו עזרה קונקרטית ולא כללית, למשל להביא ארוחה ביום שלישי או לקחת את הילדים מהגן, שכן בקשה לעזרה דורשת אנרגיה שאין לאדם האבל. הזכירו את שם הנפטר ואפשרו סיפורים עליו, רוב האנשים האבלים מעדיפים שיזכרו ולא שימחקו. וחשוב במיוחד: המשיכו ליצור קשר גם חודשים אחרי הלוויה, כשהמעגל החברתי מתפזר והשקט נעשה כבד.

יש אנשים שמדווחים, אחרי תקופה ארוכה מהאובדן, על שינויים משמעותיים בתפיסת החיים שלהם: סדרי עדיפויות חדשים, קשרים עמוקים יותר, תחושת חמלה כלפי אחרים או הבנה מחודשת של מה שחשוב להם. זו אינה החלמה שמוחקת את האובדן ואינה הצדקה לו, אלא תהליך שמתרחש במקביל לכאב. חוסן בהקשר של אבל אינו היעדר צער אלא היכולת להכיר ברגשות, להישאר גמיש מול המציאות החדשה, ולהמשיך להתפתח למרות הקושי ולעיתים דרכו.

ההבחנה הזו חשובה כי ציפייה לצמיחה עלולה להפוך לנטל. כשאומרים לאדם אבל שהוא "יצא מזה מחוזק", הוא עלול להרגיש כושל אם הוא רק מתגעגע וכואב. ארגון הפסיכולוגים האמריקאי מתאר את ההסתגלות לאובדן כתהליך שבו אדם לומד לחיות עם הזיכרון ולהמשיך בחייו, לא כתהליך שבו הכאב נעלם או מוחלף במשהו חיובי (American Psychological Association, 2020). הצמיחה, כשהיא מגיעה, מגיעה בקצב שלה ולא על פי לוח זמנים חיצוני.

בפועל אפשר לאפשר לצמיחה מקום בלי לכפות אותה: לשמר קשר סמלי עם מי שאיבדנו, למשל דרך מתכון, מסורת משפחתית, מקום או פעילות שהיו משמעותיים לו. אפשר לשאול מדי פעם שאלה עדינה, מה האדם הזה לימד אותי שאני רוצה להמשיך לשאת. ואפשר להרשות לעצמנו רגעים של הנאה, צחוק או תכנון קדימה בלי לפרש אותם כבגידה. שתי החוויות, הגעגוע והחיים הממשיכים, מתקיימות זו לצד זו.

גם כשהאבל נעשה מתמשך ומשתק, רבים אינם פונים לעזרה מקצועית. מחקר שבחן מטפלים משפחתיים שכולים עם אבל ממושך מצא תת ניצול ניכר של שירותי בריאות הנפש בקרב מי שעמדו בקריטריונים לאבחנה, כלומר האנשים שהיו זקוקים לליווי במיוחד לא בהכרח קיבלו אותו (Lichtenthal et al., 2011). החסמים כוללים מחשבה שאבל אינו "בעיה" שיש לטפל בה, תחושה שפנייה לעזרה מסמנת חולשה או חוסר נאמנות לנפטר, וקושי מעשי לארגן תהליך כזה בתוך עומס רגשי.

חסם נוסף הוא הבלבול בין אבל רגיל לאבל ממושך. כשמסביב משדרים שהכול טבעי, קשה לדעת מתי מדובר בסבל שאינו נרגע מעצמו. הגדרת הקריטריונים לאבל ממושך בספרות המקצועית נועדה בדיוק לאפשר זיהוי של מצוקה מתמשכת ומגבילה, ולא להפוך צער טבעי לאבחנה (Prigerson et al., 2021). הכרה בכך שקיימים מצבי אבל הדורשים התערבות ספציפית מסירה חלק מהבושה: לא מדובר בכישלון אישי אלא במצב מוכר שיש לגביו ידע מקצועי.

דרכים מעשיות לצמצם את החסם: להתחיל בשיחה עם רופא המשפחה, שהיא פנייה מוכרת ופחות טעונה; לקבוע מראש מסגרת זמן מוגבלת לבדיקה, למשל כמה מפגשי היכרות, במקום להתחייב לתהליך ארוך; ולבקש מאדם קרוב ללוות את הצעד הראשון, כולל הטלפון עצמו. שירות הבריאות הלאומי הבריטי ממליץ לפנות לקבלת עזרה כאשר הצער אינו משתפר עם הזמן או כשהוא פוגע ביכולת לתפקד ביום יום (National Health Service, 2022).